מושאי ההערצה הם בדרך כלל "מפורסמים": כוכבי הטלנובלות, שחקנים בסרטים, שחקני ספורט, זמרי רוק. כן נמצא מציאות בה ילדים מעריצים ילדים (את המלכה האופנתית והמקובלת) או לעיתים מבוגרים בסביבתם, ואפילו את הוריהם על עשייתם והישגיהם, וזו הערצה סמויה ולא גלויה.
בהערצה הגלויה יש מימד של קנאה בתהילה- גם אני רוצה להיות בעתיד מושא הערצה, מורם מעם. יש להדגיש שזה סולם דמיוני של מורמים מעם ואני הילד-המעריץ בונה לי אותו, ושם עצמי בו כקטן ויש בזה מימד של ביטול עצמי. אני בדמיוני ממקם את המפורסם במקום גבוה ואת עצמי במקום נמוך ממנו. זה בעצם סיפור שאני מספר לעצמי ובו אני מקטין עצמי ביחס לאחר (לסלבריטי/השחקן/ היפה/ הרזה).
את נושא ההערצה ניתן למצוא גם אצל זאטוטים- פעוטים אשר נוטים להזדהות עם הגיבור ה"נינג'ה" ולשאוב משם לעצמם כוחות דמיוניים כמו שלו. בגילאים מאוחרים יותר, 10-14, מדובר כבר על דבר אחר.
בגילאים המאוחרים יותר, טרום גיל ההתבגרות, הערצה היא שלב בהתפתחות האישית- הרגשית. הילד/ הילדה חווים בפעם הראשונה סוג של התאהבות אחרת, במישהו מחוץ למשפחה. הילד המעריץ בעצם לומד על עצמו מה קורה לו כשהוא מתאהב/מעריץ, איזה רגשות הוא חווה. בהערצה מדובר גם על קבוצת השתייכות למועדון מעריצים. לא באמת צריך להיות שם מישהו ממשי בתוך החיים שאפשר לפגוש, זו יכולה להיות פנטזיה ותמונה בלבד, מפורסם שחי בקצה השני של כדור-הארץ, משום שהילד לומד על עצמו מה קורה לו ולתחושותיו ולא מחפש קשר אמיתי. המבוגרים בדרך כלל לועגים לילד בשלב זה ואינם מבינים את השלב.
המעריץ חווה לגבי הנערץ מצב של "עיוורון". כמו בהתאהבות אף מעריץ לא רוצה שיפקחו לו את העיניים וזה לא נחוץ. הילד המעריץ שם על מושא ההערצה את הפנטזיות האישיות שלו שהוא מלביש עליו. במציאות אנחנו גם פוגשים אנשים מבוגרים שממשיכים את נושא הערצה כאורח חיים בחייהם הבוגרים, בונים מועדוני מעריצים כמו לאלוויס פרסלי לחיפושיות או לשחקני כדורגל
