מצד אחד אנחנו רוצים להיות נורא מיוחדים ומצד שני רוצים להיות כמו כולם- גם לבלוט אבל גם להשתלב.
מה בשוני גורם לנו להגיב בצחוק או בבוז? ולמה אנחנו עסוקים בזה?
דרך האחר והשונה, בעצם אנחנו מגדירים את עצמנו. הוא שונה, אנחנו הרגילים, אנו שייכים, אנו בסדר. דרך הפחתה והגדרה של האחר, אני מרים את עצמי ושם את עצמי במקום טוב, במקום הנכון והטוב למעלה.
באמצעות הגדרת האחר כפחות, כלא טוב, כל אחד עושה תהליך עצמי של "הגליית אחריות" (מעביר את האחריות לשני ומנקה את עצמי): "הוא כזה לא טוב ובגללו קורים הדברים, יש עליו אשמה, אני נקי".
בתהליך הגדילה, בהתבגרות המתבגר רוצה למצוא לעצמו מקום טוב בחברה. התהליך מתרחש בדרך הקונפורמיות: להיות כמו כולם, להראות כמותם, ולעשות כמותם להיות שייך לחברה. ולמצוא את מקומו ביניהם.
יש פה תהליך הפוך על הפוך (פרדוכסלי): אנו רוצים להיות שונים מעולם המבוגרים- מהם ובעצם אנו אחידים בתוך עצמנו ואין פה מקום לחופש: כל מי שבמילימטר לא שם, הוא כבר שונה. למשל כמו זה/זו שהתפתחו מוקדם יותר או מאחרים בהתפתחות המינית, זה/זו שלא לובש מכנס מספיק נמוך כצו האופנה. זה שמתקשה בלימודים שהפך בשנים האחרונות לקללה:" דיסלקטי שכמוך". מצד שני אם מסתכלים על קבוצה של נוער הם נראים אחידים בהופעתם: כולם נראים אותו הדבר כמעט, ומי שאינו מציית לחוקי האפנה הוא לא "קוּל" ומוצא עצמו מחוץ .
"גזעני? אני?" מחקרים אחרונים שהתפרסמו מגלים רמות מפחידות של גזענות בחברה הישראלית. האנשים שענו לשאלות עוד מיתנו קצת את דעותיהם האמיתיות. הבשורה הנוספת היא שבארצות רבות אחרות בעולם המצב לא יותר טוב.
בארצנו ובמציאות חיינו ביטויי גזענות עפים האוויר ללא הרף: דתיים, אתיופים, רוסים, כל הקופאיות הבלונדיניות שהפכו ללובה... כשזה מגיע אלינו אנו מאוד מודאגים מביטויים אנטישמיים וכמובן אומרים: אנטישמיות זה רע. אם נוסיף לזה נורמות (דרכי ההתנהגות המקובלות) התנהגות של כוחנות, אלימות ותחרותיות מצבו של השונה-קשה.
התנהגות הילד שאינו מקבל את השונה והאחר, מעידה על מבוכה, חוסר יכולת להכיל, חוסר רצון להבין עולם אחר של תפיסות וערכים וחוסר רצון להתאמץ בשביל זה. הנוח הוא להישאר במוכר, ה"נכון" "בייחוד אם זה שם אותי במקום טוב". יותר מכל זה מעיד עליי ולא מעיד בכלום על האחר.
תארו לעצמכם עולם שבו כולם דומים, נראים אותו דבר, חושבים אותו דבר- נשמע לי נורא משעמם.
כולנו נולדנו שווים אבל שונים - אנחנו נראים אחרת, חושבים אחרת, ובאים מרקע שונה. יש לנו יתרונות שמייחדים אותנו וגם חסרונות ייחודיים. זה אנחנו, גם לטוב וגם לרע. אולי נכון יותר במקום להגדיר משהו כשונה או אחר, פשוט נגיד- מיוחד, כי כולנו מיוחדים.
סובלנות לשונה, למיוחד, לא מזיקה לאף אחד, וצריך להתאמן על זה כל הזמן, כי זה לא יוצא לנו באופן אוטומטי. צריך לזכור שכל אחד מאיתנו עלול למצוא עצמו שונה במקום כלשהו, ולזכור את התחושה הלא-נעימה שיש לנו במצב כזה
