דנה קמה: דנה בת השלוש מסרבת לפנות לאחיה הקטן את המחשב לאחר שעות רבות בה העמדה שמשה רק אותה. למרות שאמה מסבירה לה שגם אחיה רוצה. "לא" היא אומרת, אמא מסבירה, והיא:" לא רוצה". אמא מאיימת, ודנה:" לא רוצה", אמא פוקדת והיא בשלה: ממשיכה וכבר לא מגיבה למה שאמא אומרת. אחרי מספר דקות נוספות של דיבורים חסרי תכלית אמא של דנה משתוללת ממש.
"לפעמים" היא צורחת וחובטת על השולחן "אני חושבת שאת מתעקשת סתם בשביל להתעקש, לפעמים אני חושבת שאת עושה זאת כדי לראות אם אני אשבר". דנה עדיין לא מגיבה וממשיכה במשחק המחשב. "לפעמים אני חושבת" כשהיא צורחת בכל כוחה, "אני חושבת שאת דוחפת אותי..ודוחפת...רק כדי שאני אתפרץ ואשתולל כך". חיוך קלוש של ניצחון מופיע על שפתי דנה היא מפנה את עמדת המחשב באיטיות, בשתיקה רועמת ובהפגנת חוסר רצון לאחיו . דנה הוכיחה בוודאות לכולם מי פה הבוס.
שיכורים ולא מיין
כשהורה יוצא מכליו, צועק ומשתולל, פירושו שהילד מנהל אותו - אם הוא מוציא את ההורה משליטה, אז הילד בשליטה על ההורה ועל כל הסיטואציה. מצב זה יוצר כוח משכר עבור הילד. אם הורה אינו מזהה את התהליך הילד משתכלל בו, ובכל פעם מתפעל מחדש באיזו קלות הוא הקטן מוציא את האמא או האבא הגדולים האלו משליטה. הילד שיכור מניצחונותיו ומושפל מתבוסותיו אך בשני המקרים משתכנע יותר ויותר בערך הכוח.
ההורה לעיתים מנצח בקרב מסוים מול הילד, אבל תמיד יפסיד את המערכה כולה וטעם הניצחון להורה הוא מר, ההורה שואל עצמו :"האם הולדתי ילדים כדי לריב ולנצח אותם.."
נד נד רד ורד ורד..- בבורסת הכוח יש רק מפסידים.
כשיש כוח עסוקים בכוח ועל שמירתו ואין יחסים. האנרגיה מתועלת לשמירת הכוח ובדיקה אם חס וחלילה האחר (בדרך כלל אמא, אבא, אח, החבר למשחק) לא מפר איזה סעיף וקובע לעצמו לפי נוחותו ותפיסותיו דברים ומשנה את מאזן הכוחות. במציאות של כוח תתנפץ התקווה ליחסים יפים בבית ובמשפחה. כשיש מאבקי כוח צריך כל היום להילחם כדי להוכיח את הכוח. הסביבה בחוץ לא אוהבת את זה וגם לא את הילד.
כמבוגרים אנו עלולים לחזור עם הסובבים אותנו- בעיקר עם ילדינו, על דפוסים שנקבעו בילדותנו. אם הורינו שלטו בנו, אנו עשויים לגדל את ילדינו עם מעט מאוד הגבלות ואיסורים. מבלי דעת אנו מוצאים עצמנו חיים תחת משטר עריץ אלא שהפעם מי ששולט בנו זה הילד התובעני, העריץ הקטן שלנו.
שליטה זה כל הסיפור
מאבקי כוח זה לא רק בפוליטיקה של הכנסת. זה מתרחש באופן הכי תדיר בפוליטיקה של הבית: על הספה בסלון מול הטלוויזיה ומסך המחשב, ביציאה לקניון, לסופר וליד שולחן האוכל. זה ממשיך בבהייה של ההורים ובתהייה מדי אחר צהרים וערב מול ערימת/הר הצעצועים וצלחות הבמבה החצי הפוכות המפוזרות בבית ובעיסוק בשאלה הקבועה מי יאסוף את כל הבלגן היום?
עד כדי כך אבסורד השליטה של ילדים בהורים, כמו אמירה שהילד אומר להוריו: "אם אני הולך לישון ולא רואה טלוויזיה תכבו גם אתם.....".
הגלוי והסמוי ומה שבינם
ילדים לא צריכים ללכת למוסדות לעבריינים כדי ללמוד להילחם בכל מי שזז לידם, הם לומדים זאת בבית. מי המורים? בדרך כלל ההורים שמציגים דוגמה כזו מבלי לעצור ולראות לאן זה הולך ועד כמה זה מחלחל והרסני ומסלים במהירות. ילדים ואנשים לא רבים על שטויות, הם רבים על משהו מאוד רציני. הם רבים על "מי קובע?". הדבר "המוצהר" עליו רבים נראה כשטות ולכן כדי להתקדם ולא להיות בדגם חוזר וסיזיפי שמוסלם, יש לטפל באמיתי בסמוי ולא בסימפטום המוצהר.כשילדים רבים על איזו תוכנית נראה בטלוויזיה, הם לא רבים על התוכנית - הם רבים על "מי קובע". זה הנושא ועליו יש להגיע להסכמה: איך קובעים מי קובע?
צעק בני ונען... האתגר והאחריות בהורות היא ללמוד איך מחליטים בחברה דמוקרטית כדי שיהיו יחסים טובים במשפחה, איך מגיעים להסכמות לא כוחניות ונמנעים ממציאות שבה כל היום הופך למאבק אחד גדול וארוך והורדות ידיים סמויות. שלא מי שצועק הכי חזק או הופך שולחן קובע, או מי שמסרב הכי קובע.
איך לזהות שאנו במאבקי כוח
אם אנו מוצאים עצמנו בדפוסי חשיבה הבאים: "למה מי הוא שיקבע לי, אני לא פראייר שלך, העולם הוא ג'ונגל יש קובעים ויש שקובעים להם לכן עדיף להיות זה שקובע". כאשר ביום-יום מוטיב המלחמה נמצא בבית וכל היום הוא תנועה בין כניעה למלחמה וכל משימה היא סיבה למאבק. כאשר ההורה מוצא עצמו רבות כועס מאוד על ילדו.
אז מה לעשות ?
לזהות ולהבין כי אני בבית במלחמה שיש בה רק מפסידים ואת הרעיון הילד קונה פה בבית מההורים ולא בחוץ. לא להסכים עם הרעיון שהמאבק הנצחי הוא חלק מהחיים. כדי לעשות זאת יש להגדיר כי היחסים במשפחה חשובים יותר מלהיות הצודקים והקובעים. להבין כי מחיר הכוחנות הוא גבוה ונמצא בכל מעגלי החיים בין הורים וילדים, בעל ואישה, עם הבוס, והפסד הוא לכולם בכל המעגלים. גנדי אמר:" אתה עצמך חייב להיות השינוי שאתה רוצה לראות בעולם".לא להילחם ולא להיכנע. ללכת לקבל הדרכה בקבוצות הורים או הדרכה אישית לתהליך מובנה של שינוי דפוסים.
