הורים המעניקים הגנת יתר כשיטת חינוך, עושים זאת מתוך רצון לגונן על ילדיהם, למנוע מהם צער, מתוך כוונה להראות לילדים עולם ורוד, יפה וחיובי ושלא יצטרכו להתמודד עם מציאות קשה. הילד מפרש זאת כאילו הוא חסר אונים, מסכן, שהחיים מלאים בסכנות ולא סומכים עליו. גישה זו מונעת מילדים התנסות בפתרון בעיות ופיתוח דרכי התמודדות עצמית.
בבית חייבת להיות הגנה מצד ההורים בנסיבות בהן הילד אינו יכול להגן על עצמו אך במקביל חייבים לתת לילד כלים להגן על עצמו בכוחות עצמו. אי מתן הגנת יתר, אין פירושה הפקרת הילד לקשיים ולסכנות, ההורה אינו צריך לתת לילד שלו מציאות ורודה מדיי, גם שהמציאות קשה, צריך לספר לילדים את האמת, גם אם מספרים אותה באופן חלקי. אם ההורה ממהר להגן על הילד, הילד קולט שהוא לא יכול להסתדר בכוחות עצמו. המסר שעובר לילד שגדל בסביבת בהגנת יתר כשיטת חינוך הוא שאינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו, שהעולם קשה וכו'. ולכן מתפקידנו לתת לילד שלנו להתאמן בצער, בכאב, בכישלון וחשוב לאפשר לילד להתמודד, פשוט לסמוך על הילד.
כדי להתמודד עם פחדי ילדים צריכים לכוון אותם לראות את האובייקט המפחיד באופן אחר: "תחשוב שלאריה שאתה מפחד ממנו יש חיוך, תוסיף לו סמיילי ותחשוב שהוא כל הזמן מחייך אליך".
