הורים | בית ספר להורים
בית הספר להורים
שייכות, שיתוף, עידוד, גבולות, אווירה משפחתית
ארגז הכלים לחיזוק התא המשפחתי
גיל השנתיים הנוראיות
מאת:
פרומה קופפר - מנחת הורים
רבים ההורים מכנים גיל זה כך, ואפשר להבין אותם. ובכן, מה קרה פתאום?
הילד למד להגיד לא רוצה. לא רוצה להתלבש,
לא רוצה לאכול, לא רוצה לישון, וכל מה שאנחנו רוצים,
הוא לא רוצה.הוא גם עושה דברים שמכעיסים אותנו,
לנו נראה שזה דווקא בשביל להכעיס. הילד מצפה שנכעס ואכן,
אנחנו ממלאים את הציפיות שלו - אנחנו כועסים.
אנחנו כועסים על החוצפה שלו לעשות דברים מרגיזים,
אחרי שכל כך התאמצנו שיהיה מאושר ושיהיה מרוצה.
אנחנו כועסים שהוא הורס את החלום שלנו על המשפחה הנהדרת
שהולכת ונעלמת מול עינינו ואנחנו כועסים על חוסר האונים
שאנחנו מרגישים בזמנים שכאלה.
הבה נראה מה מסתתר מאחורי ההתנהגויות האלה, בגיל הזה.
לידיעתכם ההורים, זהו חלק חשוב ביותר בתהליך התפתחות הילד,
ונקרא גיל ההתבגרות הראשון. הילד כבר איננו תינוק,
הוא כבר יכול לעשות דברים כמו, ללכת, לרוץ, לטפס, לדבר ועוד,
לכן הוא כבר לא רק תלוי בהוריו, יש לו מדה מסוימת של
תחושת עצמאות. זה מביא אותו לבדוק במה הוא שווה לנו המבוגרים.
התנהגות מרדנית זו, שמעוררת את כעסי ההורים,
מורה על כך, שהילד מרגיש בטוח דיו להיות ילד "רע".
כי ילדים שאינם בטוחים, אינם מעיזים להיות ילדים "רעים".
תחושת ביטחון זו אומרת שההורים העבירו לילד מסרים נכונים,
שהוא יכול לבטוח בהם.
מהו שלב התבגרות זה? בשלב זה הילד מתחיל "לשאול שאלות"
לא בפיו ולא בצורה מודעת. הוא שואל בצורת בדיקה. והשאלות הן:
מה היכולות שלי? מהו הכוח שלי? מה יכולת ההשפעה שלי על האחרים?
האם ההורים שלי חזקים מספיק כדי להגן עלי בעולם הזה?
שאלות אלה באים בעיקר בתגובה לתחושות פחד
שהילד מרגיש בתקופה זו. פתאום ההורים עדים לכך,
שהילד מפחד בלילה, מפחד מהצל, מפחד מסיפור מסוים,
מאנשים מסוימים מדברים חדשים ועוד. גילויי פחדים אלה,
שהילד מביע, נובעים מהתפתחות התודעה של הילד לדמיון מצד אחד
ומצד שני עדיין לא התפתחה אצלו המודעות להבדיל בין
דמיון למציאות, דבר זה מתפתח בגיל יותר מאוחר.
כך שעבורו כל מה שבדמיון זהו המציאות. וכנראה הדמיון שלו מפחיד אותו.
פחדים אלה גורמים לילד לבדוק את יכולת השליטה שלו.
הוא בודק את השליטה שלו בהוריו , בעצמו, באנשים הקרובים אליו.
למעשה ההורים רוצים שהילד יגדל עם תחושה של בטחון עצמי,
תחושה של כוחות ויכולות אבל גם רוצים שיהיה ממושמע.
נראה שיש כאן ניגוד.
תקופה זו היא מאד קשה להורים וקריטית לילד.
כי המסקנות שהוא יסיק מתקופה זו, ילוו את הילד עד תקופת הבגרות השניה,
בגיל ההתבגרות בגיל 12-18 , בה ישקול שנית את הזהות האישית שלו.
נשאלת השאלה מה עושים? איך עוברים תקופה זו בדרך
הטובה ביותר, והבונה ביותר?
כדאי לשים לב להנחה בסיסית אחת, הילד זקוק לבדוק את כוחו.
הוא עושה זאת על הוריו, לא משום שהוא רוצה לעשות להם
דווקא הכוונות שלו אינן שליליות.
אלא, הוא מרגיש שזה חיוני עבורו לעשות בדיקות אלה
וחשוב לבניית ביטחונו העצמי. לכן, הוא לא מתייחס אל מעשיו
כאל מעשים רעים ולכן, אינו קושר את התגובה שלנו למעשים שלו.
כשאנחנו ההורים מגיבים בכעס ובחומרה על מעשיו,
הוא מסיק מכך, שהוא כבן אדם, לא בסדר.
כדאי לזכור שאת המעשים אפשר לשנות. לעומת זאת,
כשהילד יסיק שהוא לא בסדר, הוא יחשוב שאין לו תקנה.
הסכנה בכך, שמסקנה שכזו מובילה את הילד לסטיגמה של הילד הרע
ועלולה ללוות אותו לאורך זמן ולפגוע בבניית בטחונו ודימויו העצמי.
לכן מומלץ לעצור ולחשוב מהי התגובה .
שתביא לתוצאה הרצויה
מה לעשות?
הבנה של ההורים את שלב ההתפתחות החשוב הזה,
תעזור להם להתגבר על הכעסים
ולנהוג בילד באהבה ובכבוד.
כדאי לשים לב לכך, שיש התנהגויות שלהורה אין
שליטה עליהם או אפשרות לשנות.
כמו למשל : צרכים של הילד או האוכל שיאכל, או כל מה שיוצא מפיו
כמו בכי צעקות וכו". במקרים שכאלה רצוי לא לערב רגשות,
אלא, אלא לטפל בצורה עניינית.
ילד שעשה צרכים , מנקים ללא תגובה. ילד שבוכה אפשר לחבק,
להבין שיש לו משהו, או שטעה. כי בלאו הכי הילד אינו קושר את
מעשיו לתגובת ההורה. מכאן, שרצוי שהתגובות של ההורה
יהיו מתוך שליטה עצמית,
לא להציע כל מיני פיתויים שיפסיק את הבכי או הכעס שלו.
כדאי שההורה לא ינסה לשנות את הרגשות של הילד ,
אלא יסמוך עליו שהוא יצליח בסופו של דבר להתגבר עליהם.
ההורה יחכה בסבלנות עד שהילד ירגע מתוך אהבה וכבוד לילד.
ילך לעיסוקיו.
תגובות שכאלה, מעידות על חוזקו של ההורה.
הן ישפרו את תחושת הביטחון של הילד, שההורה חזק ויוכל להגן עליו.
בהתנהגויות שההורה יכול להשפיע , לשנות )בזמן אמת(,
כמו במצבים שהילד אינו רוצה להתלבש, או שהילד מכה, מזיק וכו" .
ההורה מתוך תחושה של שליטה עצמית,
ומתוך הבנה שהילד עושה כל מיני דברים, מתוך הצורך שלו.
אולם מחובתו של ההורה לשים גבולות ברורים
מה מותר בבית. ההורה יכול לומר, לדוגמא:
"אני מבין שלא בא לך להתלבש, גם לי היה כייף להישאר בבית היום,
אבל אין ברירה וחייבים, אז יש לך אפשרות להתלבש לבד,
או שנעזור לך להתלבש, אתה יכול לבחור". אם הילד בוחר
שלא להתלבש, מחזיקים אותו ומלבישים אותו.
חשוב ביותר לשמור על קור רוח ותחושת חוזק והרבה כבוד לילד.
כעבור מספר פעמים הילד יבין את הרעיון שאתם לא
חלשים ולא ינסה שוב לבדוק אתכם ההורים.
אם תכעסו, תתרגזו, ירגיש הילד שהוא שולט ברגשותיכם,
ומאחר שהוא זקוק לתחושת שליטה, זה יגרה אותו לנסות
שוב ושוב בדרכים שליליות אלה, כי הן מניבות את התוצאות
הרצויות, את תחושת השליטה.
כדי שהילד ירגיש תחושת יכולת כדאי להציע לו תפקידים או
משימות בהן הוא יגלה את יכולותיו וכוחו,
בדרכים של: עזרה להורים ולבית תוך מערכת יחסים שלשיתוף והתייעצות
)לא במערכת יחסים של בוס- פועל(. דרכים אלה עשויות לתרום לשיפור המצב.
פרומה קופפר - מנחת הורים
פרומה קופפר:
הציפיה מילדנו -
התנהגות -
שייכות -
שיתוף -
עידוד -
גבולות -
אווירה משפחתית -
פינוק -
הגנת יתר -
לחץ הורי -
ביקורת -
אושר -
עוד מאמרים -
למה חשוב לערוך צוואה
