עשרת הדיברות
בעולם קיימים מיליוני חוקים שכל תכליתם הוא קיום הדיבר העשירי - דיוגינס
עשרת הדיברות או בלשון המקרא "עשרת הדברים" (שנאמרו בדיבור שמות לד 28; דברים ד 13)
הם החוקים (מצוות) שעל פי המקרא, נאמרו לעם ישראל במעמד הר סיני,
ונמסרו לו כשהם כתובים על לוחות הברית. הדברות מהווים סמל מקודש של הברית בין אלוהים לעם ישראל,
ונחשבים לחוקת העל של היהדות, כשיש התולים את כל תרי"ג המצוות כהרחבה של העקרונות המופיעים בעשרת הדברות.
עשרת הדיברות מופיעים מפורטים בתורה פעמיים: הפעם הראשונה בספר שמות פרק כ פסוקים 2-13, ובפעם השניה בספר דברים פרק ה פסוקים 6-18. מקור השם "דיברות" (ביחיד: דיבֵּר) בא מלשון "דיבור" - הדיבור האלוהי המצוה.
עשרת הדיברות - שמות פרק כ פסוקים 2 עד 13
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם - כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
6. לֹא תִרְצַח.
7. לֹא תִנְאָף.
8. לֹא תִגְנֹב.
9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
פרשנות
חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.
שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון מכאן ואילך בגוף שני, דבר שגרם לפרשנים לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור. שני הדיברות הראשון והאחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה.
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
אנוכי ה' אלוהיך אשר הוציאתיך מארץ מצרים מבית עבדים
א. אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים.
הפרשנים שוחחו המון פעמים למה לא מדובר בפסוק באלוהי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוהי ישראל המוציאם ממצרים. רבי יהודה לוי ראה בזה משהו שמיחד את העם של ישראל כעם בחירה, ניתן לראות את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בעקבות העובדה שאלוהים שיחררם מבית עבדים.
האמונה באל אחד (מונוטאיזים) שוללת קיומם של אלים נוספים כפי שהיה נהוג ביוון וברומא אשר סברו כי קיימים אלים רבים
- שכל אחד ואחד מהם אחראי על תחום חיים אחר - לדוגמה, אל הגשם, אלת הפריון, אלת המלחמה וכדומה.
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני
ב. איסור עשיית אלילים (פסלים) ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה.
איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות מזרחית עתיקה, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם.
עבדה זרה = אלוהים אחרים משמעה לנסות להיעזר בכוחות מאגיים ומסטיים באופן מלאכותי, כאשר הם "מעניקים" באופן שקרי לדבר מסוים עוצמה גדולה ויכולת על-טבעית.
בריחה לעבודה זרה משמעה בריחה מהשכל הישר, אי לקיחת אחריות על החיים - יש להזהר בתקופות קשות בחיים לא ליפול בפח ולא להשמע לעצות של קוראים בקפה , בקלפים ויצרני קמעות. היו חזקים האמינו בעצמכם, הפעילו את השכל הישר - כי מאנשים שקוראים בקפה ודומהים לא תגיע אליכם הישועה.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא
ג. איסור על נשיאת שם אלוהים לשווא.
חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להשבע בשמו של ה' לשווא או לשאת את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בה איסור לבוא בשמו ולהתחזות לשלחיו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.
אין די במושגים בודדים בשפה כדי להכיל את כל מהותו. השם אלוהים משמעותו בדרך כלל "בעל כל הכוחות כולם",
השם העיקרי של אלוהים כפי שמצויין במקרא: יהוה - מורה עליו שהוא הויה פשוטה או מהווה כל.
כדי שלא להזכיר את השם לשווא, משתמשים בכינויים שונים כדי לתאר את הבורא, כדוגמת: השם,
הקדוש ברוך הוא, או בראשי תיבות - הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מלך העולם, ריבונו של עולם - אדונו של העולם, הבורא או הבורא יתברך שמו - להורות שהבריאה נעשתה לפי רצונו והכוונתו, מי שאמר והיה העולם, חי וקיים, אבינו מלכנו, שוכן מרומים.
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
זכור את יום השבחת לקודשו
ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה.
שמירת שבת היא אחת המצוות המרכזיות ביהדות, זוהי המצווה הראשונה שניתנה לאדם, ביום היבראו.
במרוצת הדורות אימצו עמים בכל רחבי העולם את הרעיון הבסיסי של יום השבת - קביעת יום מנוחה שבועי מעמל - אך לא כולם קבעוהו ליום השביעי.
הטעם במצווה זו של המנוחה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה. יום השבת גרם למנוחה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.
למעשה, ניתן לומר שקביעת השבת כיום מנוחה - היא הראשונה בהכרת זכויות (סוציאליות) שניתנו לעובדים בכל העולם.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ
כבד את אביך ואת אמך
ה. כיבוד הורים.
מצוות כיבוד הורים היא אחת המצוות היחידות ששכרן כתוב וידוע - אריכות ימים.
אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. אפשר לראות שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומכניסים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לדרך החיים החדשה שלו.
המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) לכבד את הוריו ולטפל בהם לעת זקנה - לזון אותם, לדאוג לרווחתם, לסעוד אותם במידת הצורך, ולאחר פטירתם להביאם לקבר ישראל.
הורה אינו חייב להיות הורה ביולוגי ובכלל הורה כמורה דרך מלשון הורה = הוראה יכול להחשב גם מורה. מכאן אנו למדים שאנו מכבדים את הדור הקודם המורה לנו את הדרך אנו מבטיחים המשך לדורות הבאים לנהוג באותה דרך, כלומר אריכות חיים לדרך ההורים.
לֹא תִרְצַח
לא תרצח
ו. איסור רציחת בן אנוש.
רצח הוא פשע של המתת אדם בידי הזולת בכוונה תחילה, למעט התגוננות שבו האדם מציל את חייו שלו.
איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בבראשית. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת.
על פי החוק הישראלי
על מנת להוכיח "כוונה תחילה", יש להוכיח שלושה יסודות עובדתיים, כבסיס ליסוד הנפשי. ואלו הם: החלטה להמית, הכנה, העדר קינטור.
החוק בישראל מחייב עונש מאסר עולם על עבירת רצח פרט למקרה של "ענישה מופחתת" מחמת הפרעה נפשית חמורה, התעללות נמשכת או מצב הקרוב להגנה בפלילים.
כל עבירת המתה שבה הוכח יסוד נפשי פחות מכוונה תחילה - כגון אדישות, פזיזות, רשלנות ואף רשלנות פושעת, ובלבד שלא הוכחה חלופה אחת משלוש החלופות האחרות כגון "רצח במזיד" - הרי היא עבירת "הריגה" שעונשה המרבי עשרים שנות מאסר, או "גרימת מוות ברשלנות" שעונשה שלוש שנות מאסר.
לֹא תִנְאָף
לא תנאף
ז. איסור בגידה עם אשת איש.
הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות כמעט כמו רציחה, מפני שהוא מחלל את הזוגיות ומקפד אותה. למרות שעל פי הדיבר מדובר רק באשת איש, ניתן להקיש מהפרט אל הכלל גם לגבי תחומים אחרים. ניאוף = בגידה = מעילה באמון. מכאן, שבגידה נתפסת כלא מוסרית לא ערכית פוגעת באושיות החברה וראויה לגינוי. פשוט אל תבגדו לא בזוגיות, לא בחברים ולא באנשים שעזרו לכם... בדומה לכלל - בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן.
לֹא תִגְנֹב
לא תגנוב
ח. איסור גניבה.
גניבה היא לקיחת דבר מה מבעליו ללא הסכמתו וללא ידיעתו.
אדם גונב דבר אם הוא
נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;
או
בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.
בישראל הגונב דבר מה, דינו מאסר שלוש שנים. במקרים חמורים גניבת איש ציבור או גניבת עובד ממעסיקו עונס מאסר בין 7 ל 10 שנים.
במקרים שאין מודעות ללקיחת הנכס מידי בעליו וכוונה לעשות כך, לפי הפסיקה בישראל לא תמיד תחשיב את הדבר כגניבה. ראו למשל פרשת אתי אלון
ת"פ (ת"א) 40193/02 מדינת ישראל נ' אביזמיל – בית המשפט זיכה את הנאשם שהואשם בגניבת 14.5 מיליון ₪ בשותפות עם אתי אלון ועופר מקסימוב. במקרה זה נקבע כי הנאשם לא ידע שמקור הכספים אותם קיבל מידי אתי אלון הם פרי גניבה מן הבנק.
נשמע סביר ? 14.5 ש"ח מיליון ? יתכן כי בהרכב אחר של שופטים פסק הדין היה נקבע אחרת ...
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר
לא תענה ברעך עד שקר
ט. איסור עדות שקר בבית משפט.
עדות שקר עלולה לגרום למאסר או מותם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.
לפי סעיף 237 (א) לחוק העונשין, עדות שקר נחשבת לעבירה פלילית: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו - מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו - מאסר תשע שנים."
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ
לא תחמוד בית רעך
י. איסור חמידת רכוש הזולת.
איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאווה לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמות: ניאוף, רצח, עדות שקר וגניבה.
ועכשיו אם תחשבו טוב .... ותחשבו שוב תראו כי הדיבר העשירי (לא תחמוד) הוא אם כל חטא! למעשה הוא הבסיס לכל העבירות והחטאים בין אדם לחברו. הדרך היחידה להמנע מכך הוא להשתדל לנהוג לפי הכלל
"ואהבת לרעך כמוך"
(ויקרא פרק יט פסוק 18).
המשמעות של כלל זה היא שהאדם צריך לאהוב את ריעו כשם שהוא אוהב את עצמו. מכלל זה נגזרים דרכי התנהגויות רבות , שאילו כולם היו נוהגים כך היינו חיים בחברה נעימה, מוסרית וצודקת יותר ולא היה צורך באינסוף חוקים שכל תכליתם הינם התחשבות בזולת ואיסור החמדנות.
פרשנות לעשרת הדיברות
טל שרון דיוגינס
