י"ז בתמוז הוא היום השבעה עשר בחודש העשירי בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי למניין החודשים מניסן. שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את יום י"ז בתמוז בעיקר מפני שביום זה הובקעה חומת ירושלים מספר שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב.

חמשת הדברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז

• נשתברו לוחות הברית - לאחר בניית עגל הזהב
• בוטל קורבן התמיד
• ביקוע חומות ירושלים
• שריפת ספר תורה בידי אפוסטומוס
• העמדת פסל במקדש

שבירת לוחות הברית
ביום ט"ז בתמוז הגיעו עם ישראל לאהרון הכהן, בדרישה למנהיג חדש (במקום משה - שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר). אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום יז בתמוז עשו את עגל הזהב ובאותו יום, י"ז בתמוז, ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית. ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" ( שמות ל"ב , י"ט ) .

ביטול קורבן התמיד
בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד: שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם לפי המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו‏, בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית וגם הכוהנים נקראו להילחם ולא היה כהן טהור שיקריב את התמיד.

ביקוע חומות ירושלים
בשנת 70 לספירה נפרצו חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.

שריפת ספר תורה בידי אפוסטומוס ספר התורה נשרף על ידי רומאי בכיר בשם אפוסטומוס, מתוך אמונה שרווחה אצל חלק מאויבי ישראל כי עם הספר לא יוכל להתקיים ללא הספר.

העמדת פסל במקדש
הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש.

על מה צמים בי"ז בתמוז ?
האבלות מורה על כך שלא התייאשנו מעולם, שאנו מצפים לגאולה השלימה, מחכים לבוא היום המאושר שבית המקדש יעמוד שוב על תילו, והשכינה הקדושה תשוב ותשרה בעם ישראל.
בצום הזה מותר הכל טלויזיה, רחצה - להתקלח לשטוף פנים בבוקר לצחצח שיניים כמובן להיזהר לא לבלוע את המים. לעבוד הכל כרגיל. רק לא אוכלים ולא שותים מרגע הזריחה (עלות השחר) עד רדת החשיכה (צאת הכוכבים). מי פטור מהצום? ילדים, חולי סכרת, מעיים, אולקוס, נשים בהריון וכל מי שהוא חולה או יש לו חולשה מסוימת.
אם י"ז בתמוז חל בשבת, דוחים את הצום ליום ראשון.

בין המצרים הם שלושה השבועות שמשבעה-עשר-בתמוז עד תשעה-באב

ימי בין המצרים הם שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים, ל תשעה באב , היום שבו חרב בית המקדש. ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן, ונוהגים בהם מנהגי אבל.
הביטוי "בין הַמְצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה - הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים." (איכה פרק א, פסוק ג). גדולי המוסר דרשו על הפסוק שמתוך צערו של אדם ליבו מתעורר לחזרה בתשובה.
בימים אלא חלים דיני אבלות שונים על חורבן בית המקדש. לדוגמה איסור על נישואין, תספורת, כביסה, אכילת בשר ושתיית יין). חלק ממנהגים אלה נהוגים במשך כל התקופה, וחלקם רק מתחילת חודש אב, או, לפי מנהג חלק מעדות ישראל, מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב. ככלל אמרו חז"ל: "משנכנס אב - ממעטין בשמחה", עד לשיא האבלות שביום תשעה באב עצמו.
ימים אלו מקבילים לתקופת הקרבות שהתחוללו בתוך ירושלים לאחר שנפרצה חומת העיר בחורבן בית המקדש השני; בין י"ז בתמוז - היום בו נפרצה החומה, עד ט' באב - בו חרב בית המקדש.
לאור המסורת שרובו של המקדש נשרף בעשרה באב, יש שנוהגים לא לאכול בשר עד צהרי י' באב. האשכנזים נוהגים שלא להסתפר ולהתגלח גם בי' באב, למעט שנים בהן י' באב יוצא ביום שישי, שאז הדבר מותר מפני כבוד השבת.

מנהגי אבלות בתקופת ימי בין המיצרים
חל איסור על שמיעת מוזיקה ועריכת מסיבות שאינן סעודות מצווה (כגון ברית מילה או חתונה), להימנע מנישואים (מותר להתארס ללא סעודה), תספורת וגילוח בכל ימי בין המצרים, איסור על אכילת בשר ושתיית יין, וכן נמנעים מלברך ברכת שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש וכדומה בכל ימי בין המצרים, פרט לשבתות שבהם.

משהובקעה העיר ירושלים ועד שחרב בית המקדש היו עשרים ואחד יום, שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר ובתשעה באב חרב הבית, ונתנו סימן לדבר: מקל שקד אני רואה, מה הלוז הזה משהוא מוציא את נצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום. ימים אלה נקראים "בין המצרים", על שם הכתוב: כל רדפיה השיגוה בין המצרים, ואמרו: בין המצרים, ביומן דעקא (ימים של צרות), משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי (שם של שד) מצוי.

מי"ז בתמוז ואילך. בתלמוד לא מצינו דינים מיוחדים לימים שמשבעה עשר בתמוז עד ר"ח אב, אבל בגאונים וראשונים הוזכרו כמה מנהגי אבלות. יש פרושים שמתענים מי"ז בתמוז ואילך, ואמרו בשם גאונים שהם הם הימים האמורים בדניאל שהתענה שלשה שבועות, ויש שנזהרים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין באותם הימים, שבדניאל נאמר: ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, או לפי שבשבעה עשר בתמוז בטל התמיד ובטל ניסוך היין, או לפי שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, ומשום צער חורבן שבבין המצרים נמנעים מזה. ויש שכתבו שנשים יקרות הן שנהגו להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימים אלה, ואומרות שכך קיבלו מאמותיהן דור אחר דור. וכתבו אחרונים שתלמיד חכם לא ינהג חומרא זו להתענות, שמתבטל על ידי זה מלימודו, ואף לא להימנע מבשר ויין, שאף סיגוף זה גורם לביטול התורה.

נוהגים שאין נושאים נשים משבעה עשר בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב, שאין זה סימן טוב, ועוד שלא יהא נראה כאינו חושש להתאבל על ירושלים. אבל אירוסין מותר לעשות בימים אלה, אפילו עם סעודה, וכן סעודת שידוכין מותר, שהרי זו סעודת מצוה. ריקודים ומחולות אסורים מי"ז בתמוז ואילך, ואפילו בלי אירוסין.

וכן נוהגים שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך. וכיון שאינו אלא מנהג לא החמירו באבל שחל יום השלשים שלו בי"ח בתמוז, שקודם לכן לא יכול להסתפר מחמת האבלות. בנטילת צפרנים לא נהגו איסור.

נוהגים שלא אוכלים שום פרי חדש בין המצרים, כי אמרו איך נברך שהחיינו וגו' לזמן הזה, והזמן הוא של פורענות, ולכן טוב ליזהר בדבר. אבל אין הטעם משום אבלות, שהרי לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו. ויש שכתבו הטעם כדי למעט השמחה. בשבתות שבין המצרים יש נוהגים לברך שהחיינו, ויש אוסרים אפילו בשבת. על פדיון-הבן שאירע בין המצרים יברך שהחיינו ולא יחמיץ המצוה, וכן על פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. ולדעת המתירים לברך בשבת אין מותר בחול אלא בפרי שבשבת לא יהיה בנמצא ואם יקחהו בחול יתקלקל עד השבת.

צריך להזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות ביום, שבהם קטב מרירי שולט, וכן יזהרו בימים אלה שלא לילך בין חמה לצל. ולא יכו מלמדי תינוקות את התלמידים באותם הימים. ויתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כחצי שעה.

בשבתות של בין המצרים נוהגים להפטיר ב"תלת דפורענותא": דברי ירמיהו, שמעו וחזון ישעיה.

משנכנס אב. משנכנס אב ממעטים בשמחה, היינו שאין שמחים כלל. וממעטים מעסקיהם מלישא וליתן ומלבנות ולנטוע. ודוקא בבנין ונטיעה של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או אבורנקי של מלכים, היינו אילן שצילו נאה ועשוי להסתופף בצלו, והוא הדין בנין שאינו עשוי אלא לנוי ולהרווחה, או נטיעה של מיני הדס ואהלים. אף במשא ומתן יש אומרים שלא אסרו אלא בשל שמחה, כגון צרכי חופה, ויש אומרים שכל משא ומתן אסור, אפילו שאינו של שמחה, אלא שלא אסרו רק ריבוי משא ומתן, שימעטו בו מבשאר ימים. בזמננו נהגו להקל בכל משא ומתן, שסומכים על הדעה שלא אסרו אלא בשל שמחה, ואצלנו כל המשא והמתן הוא כדי פרנסתנו, או לפי שיש עלינו מסים וארנוניות הקילו בדבר.

אין נושאים נשים מר"ח ואילך, אפילו בלא סעודה, ואין עושים סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, שבנשואין יש שמחה אף בלא סעודה, ובאירוסין בלא סעודה אין שמחה, ועוד שמא יקדמנו אחר. ואנו נוהגים להחמיר שלא לישא אשה אפילו מי"ז בתמוז ואילך.

בתספורת וכביסה אנו נוהגים להחמיר בכביסה מראש חודש עד התענית, ובתספורת מי"ז בתמוז ואילך, ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו מראש חודש עד שבת. ואסור ליתן בגדים לכובסת נכרית לכבסם מראש חודש ואילך, אבל קודם ראש חודש מותר ליתן אף על פי שכובסת אחר ראש חודש. וכן אנו מחמירים מראש חודש ואילך שלא ללבוש בגדים חדשים, בקל וחומר מכביסה שנוהגים איסור, והיינו כשקנה בגנד מתוקן קודם י"ז בתמוז ובירך אז שהחיינו, או כשלובשו בשבת, להמתירים לברך שהחיינו בשבת, שמכל מקום מראש חודש ואילך אסור ללובשו אפילו בשבת.

נשים הנוהגות שלא לטוות חוטי השתי של בגד מראש חודש ואילך, הרי זה מנהג טוב, על שם: כי השתות יהרסון, שבחודש אב פסקה אבן שתיה, שחרב המקדש שבו אבן השתיה שממנו הושתת העולם. וכל שכן שראוי להחמיר ולנהוג איסור לתקן - לעשות - בגדים חדשים ומנעלים חדשים מראש חודש ואילך, שיש בבגדים חדשים משום שמחה, ומשנכנס אב ממעטים בשמחה. והוא הדין שאסור לקנותם, אפילו שדעתו שלא ללבשם עד אחר תשעה באב. וכן אומן ישראל אסור לעשותם לאחרים, בין בשכר ובין בחנם. ונהגו להקל בזה, ואפילו כשעושה לצורך ישראל, ובלבד שנתנם להאומן קודם ראש חודש, אבל אחר ר"ח אסור.

יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש ואילך, ואפילו בצונן. אבל מן הדין אין הרחיצה אסורה אלא בתשעה באב. חל ראש חודש בערב שבת, מותר לרחוץ אף כל גופו בחמין, אם הוא רוחץ תמיד בערב שבת לכבוד שבת. בערב שבת חזון יש אוסרים לרחוץ כי אם פניו ידיו ורגליו בצונן. ויש מקילין לחפוף ראשו בחמין, אם רגיל בכך בכל שבת, ויש שכתב שהוא הדין רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, אם רגיל בכך בכל שבת. וכן הנוהג לטבול בכל ערב שבת, מותר אף בערב שבת זו.

יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר ולבטל השחיטה מראש חודש ועד התענית, וכבר נהגו אבותינו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח ואילך, וכן נהגו בספרד ובכל אשכנז, וכולם נמנעים מזה, וכן המנהג במדינותינו. יש שכתבו שיסוד המנהג הוא לפי שאמרו שמשחרב בית המקדש בדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ולפיכך בימים מועטים אלה שאפשר לעמוד בהם נהגו לאסור, ואף על פי שמצד הדין אין איסור בבשר ויין אלא בסעודה המפסקת בערב תשעה באב, מכל מקום מי שאוכל בשר במקומות שנהגו בו איסור פורץ גדר הוא וישכנו נחש. ומצניעים הסכין של שחיטה מר"ח ואילך ואין שוחטים כי אם לצורך מצוה כגון לחולה או לשבת או למילה או פדיון הבן וכיוצא.

ובכל סעודת מצוה כגון סיום מסכת וכיוצא אוכלים בשר ושותים יין וכך נהגו החסידים להרבות בסיומים בימים אלו שבין ר"ח כדי להרבות מעט בשמחה , וכן מותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון, ונוהגים להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון והבדלה, אלא יתן לתינוק לשתות, וכשאין תינוק ישתה בעצמו כוס של הבדלה, אבל ברכת המזון יברך בלא כוס. אף בשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס (תוך שלשה ימים לדריסתו), בכלל האיסור, ומכל מקום מי שאי אפשר לו לאכול מאכלי חלב יאכל בשר עוף, שלא היו מקריבים ממנו קרבן, וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. בתבשיל של בשר יש מתירים, שאין צריך אלא להצטער והלא הוא מצטער, ועוד שדומה לנדרים, שהנודר מן הבשר מותר בתבשיל, והוא הדין כאן. ונהגו לאסור אף בתבשיל של בשר.

שבוע שחל בו תשעה באב. שבת (שבוע) שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס. ואפילו לכבס ולהניח. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור. ואף המכובסים מקודם לכן אסור ללבשם, ולא להציע בהם את המטה, אפילו מטפחות הידים והשלחן הכל אסור. וכן אסור לגהץ בימים אלו, ואין להקל בדבר. ואנו (האשכנזים) נוהגים להחמיר בכל זה מראש חודש ואילך. אסור לכבס גם בגדי הנכרים בשבוע זה, ואף על פי שמצד הדין מותר, שהרי אין איסור הכיבוס משום מלאכה אלא משום שמחה, וכשמכבס לנכרים אין לו שמחה, מכל מקום אסור משום מראית-העין, ובמקום שהנכרים יש להם מלבושים אחרים, שניכר שהם של נכרים, מותר.

בחמישי בשבת מותרים לכבס מפני כבוד השבת, שאם חל תשעה באב בערב שבת מותר לכבס ביום ה' שלפניו.

בגדים חדשים, בין לבנים בין צבועים, בין של צמר ובין של פשתן, אסור ללבוש בשבוע זה. ואנו מחמירים מראש חודש ואילך.

בשבוע שחל בו תשעה באב אחר תשעה באב, נחלקו אמוראים: רב אמר לפניו אסור לאחריו מותר, ושמואל אמר אפילו לאחריו אסור. הלכה כרב שלאחריו מיד מותר . ולפיכך חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשתי השבתות, בין קודם התענית, שהרי אינו שבוע שחל בו ט' באב, ובין לאחר התענית. ויש סוברים שאם חל בשבת ונדחה אסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה' ויום ו'. וכתבו אחרונים שנהגו לאסור הכביסה אפילו לכבוד שבת ואפילו מר"ח ואילך (לפי המנהג לאסור כביסה מר"ח), אם לא שאין לו כתונת לשבת שיש להקל.

יש סוברים שלא אמרו שבחמישי מותר מפני כבוד השבת אלא בכביסה, אבל בתספורת אסור, שבלאו הכי אין אנו רגילים להסתפר בכל שבוע.

התספורת שאסרו היא בין השער שבראשו ובין בל שער שבו, ובזקן (השפה) כל שמעכב את האכילה מותר. בנטילת צפרנים יש אוסרים, ויש מתירים, ולכבוד שבת ודאי יש להתיר165. סריקת הראש מותרת אף בשאר ימות השבוע.

אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב בתוכה, משום חינוך, אם משום אבילות או משום עגמת נפש. אבל בגדים שמלפפים בהם התינוקות שמלכלכים אותם ברעי (צואה) , מותר לכבסם, ואף בבגדי שאר קטנים נוהגים להקל.

יש שנוהגים (הספרדים) איסור רחיצה בשבוע זה בלבד.

שבת חזון. בשבת שלפני תשעה באב מפטירים חזון ישעיהו. ויש שנהגו לחלק פרשת חזון לשתים, וקורים בשבת שניה של בין המצרים חזון ישעיהו עד איכה היתה לזונה, ובשבת שלפני תשעה באב קורים מאיכה היתה לזונה ואילך. מפטירים בשבת ר"ח שמעו דבר ה', או: השמים כסאי, ובשבת שלפני תשעה באב מפטירים חזון ישעיה.

יש שנהגו שלא להחליף כל הבגדים בשבת חזון כמו בשאר שבתות אלא לשנות קצת כדי להראות קצת סימני אבלות, ויש שנהגו שלא לשנות שום בגד מבגדי החול, כי אם הכתונת בלבד, ואפילו טלית המיוחדת לשבת נהגו שלא לעטוף, אלא זו של חול, ואין בכך משום אבלות בשבת, שהרואה אומר אין לו בגדי שבת, ואין האבלות ניכרת. בבית הכנסת פורסים פרוכת של שבת, והוא הדין מפות ומכסות. מי שיש לו נשואין בשבת נחמו, מותר ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. ויש חולקים על כל זה וסוברים שאין לשנות שבת זו משאר שבתות השנה, וילבש בגדי שבת כמו תמיד (הגר"א) , וכן נוהגים בכמה מקומות, ויש שנוהגים לשנות בגד אחד חשוב ביותר לסימן אבלות. (יהודי הונגריה בעיקר נהגו במנהגים אלו)